סיריוס

מתוך אסטרופדיה
גרסה מ־09:26, 8 במאי 2010 מאת Eran (שיחה | תרומות) (ראו גם)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיריוס (באנגלית: Sirius) הינו כוכב ה"שבת" הבהיר ביותר בשמיים. סיריוס הינו הכוכב הראשי בקבוצת הכוכבים הכלב הגדול והוא מסמל את ראשו של הכלב. מרחקו של סיריוס מהשמש הוא 2.64 פרסק (או 8.6 שנות אור) ולמעשה הוא הכוכב התשיעי בקרבתו לשמש.

הקורדינאטות השמימיות של סיריוס במערכת היחוס ICRS בתקופת יחוס J2000 הן: עליה ישרה: 06:45:08.9173 ונטייה: -16:42:58.017.


סיריוס הוא הבהיר בקבוצת הכוכבים "הכלב הגדול", לכן שמו על-פי מיון באיר (Bayer) הוא α Canis Majoris. סיריוס הוא כוכב קרוב לשמש, רק 2.6 פרסק ולו תנועה עצמית של 1.3 שניות קשת בשנה. סיריוס הוא כוכב כפול המורכב מכוכב סדרה ראשית מסוג A1m ומננס לבן מסוג DA2. שני המרכיבים מקיפים את מרכז המסה של המערכת מידי 50.09 שנים.

התנועה העצמית הנראית של סיריוס היא שילוב של התנועה האמיתית של המערכת בתוך שביל החלב עם שינוי מיקום הצופה על כדור הארץ, בגלל תנועת השמש בתוך שביל החלב. התנועות ההדדיות גורמות להתקרבות הדרגתית בין סיריוס לבין השמש. ההתקרבות המרבית תתרחש בעוד כ-70000 שנים ואז סיריוס ייראה בהיר ממה שהוא נראה היום (בהירות 1.73- במקום 1.42- עכשיו). לפני כ-4 מיליוני שנים סיריוס היה כה רחוק, ולכן כה חיוור, שלא ניתן היה לראותו בעין גלויה.

שמות

בקטלוג הממוחשב האסטרונומי SIMBAD יש לסיריוס 54 "שמות" או כינויים, כאשר המוביל הוא "אלפא קניס מיוריס". עפ"י המינוח של Bayer זה מציין את הכוכב הבהיר ביותר בקבוצת הכוכבים "הכלב הגדול" (Canis Majoris). הציון של סיריוס בקטלוג הככובים של תלמי מאלכסנדריה הוא "הבהיר שבפה הכלב".

כוכב כפול, משולש או מרובה?

מיקומם היחסי של סיריוס A ו B על פני כיפת השמיים כתלות בזמן - ראו גם: תצפית בכוכבים כפולים נראים.

אדמונד האליי (Edmond Halley), גילה בתחילת המאה ה-18, מתוך השוואה של תצפיותיו עם אלה מלפני 1700 שנים שהופיעו באלמג'סט של תלמי מאלכסנדריה, שכוכבים בהירים וביניהם סיריס שינו את מיקומם בין כוכבי הרקע ובכך גילה את התנועה העצמית (proper motion) של הכוכבים. באמצע המאה ה-18 הבחין האסטרונום והמתימטיקאי הגרמני פרידריך בסל (Friedrich Bessel 1784-1846) כי המיקום של סיריוס בין הכוכבי משתנה בצורה משונה. סיריוס נראה מתקדם בכיוון כללי דרומה כפי שהיה צפוי מהתנועה העצמית שלו, אך תנועה זו לוותה ב-"פיתולים" מוזרים. בסל הסביר תנועה זו כשילוב של התנועה הנצפית של סיריס, חיבור של תנועתו בחלל עם שינוי מיקום מערכת השמש בחלל, עם תנועה מסלולית של סיריוס ומרכיב בלתי נראה שמושכים זה את זה (ראו: כוכב כפול). בסל פרסם את ממצאיו ב-1841, אך המרכיב השני של מערכת סיריום נראה שנים אחרי מותו של בסל, רק ב-1862. המגלה של סיריוס B הוא אלוואן קלארק (Alvan Graham Clark, 1832 – 1897), בנו של בונה טלסקופים אמריקאי.


בגרף משמאל, מיקומם היחסי של סיריוס A ו B על פני כיפת השמיים כתלות בזמן - ראו גם: תצפית בכוכבים כפולים נראים.

מחקר מסלולו של סיריוס A, הבהיר מבין השנים, וסיריוס B הראה כי הם מקיפים זה את זה מידי 49.9 שנים. מסלול שני המרכיבים אליפטי למדי; אקצנטריות של 0.6. בן הזוג החיוור, סיריוס B, הנו ננס לבן מסוג DA2 בעוד המרכיב הבהיר הנו כוכב סדרה ראשית מסוג A1V.

בעשורים השני והשלישי של המאה ה-20 התפרסמו דיווחים של אסטרונומים מכובדים שראו גוף שלישי במערכת של סיריוס. מרכיב שלישי זה היה נושא לחיפושים רבים שלא הניבו כלל תוצאות. ההסבר לדיווחי האסטרונומים הוא כנראה כוכב רקע שנראה אז במקרה סמוך למערכת הכפולה, שכאמור נעה על רקע הככובים הרחוקים יותר. מרחב הפרמטרים שנחקר מבטל את האפשרות לקיום מרכיב שלישי, אלא אם מדובר בגוף בעל מסה קטנה, אולי ננס חום, המקיף את סיריוס A קרוב מאוד אליו.

מסה, בהירות, ותכונות אחרות

סיריוס הוא הככוב הבהיר ביותר בשמי הלילה, אך אינו הכוכב בעל הבהירות המוחלטת הגדולה ביותר. אף שהגודל הנראה של סיריוס הוא שלילי. 1.42-, הגודל המוחלט של סיריוס הוא רק 1.42 (המרכיב הבהיר A) ולמרכיב החיוור B גודל מוחלט של 11.18. פירוש הדבר הוא שהמרכיב הבהיר פולט כ-25 פעם יותר אנרגיה ליחידת זמן מהשמש שלנו. סיריוס נראה כה בהיר רק בגלל שעכשיו הוא קרוב אלינו יחית, רק כ-8.6 שנות-אור (2.64 פרסק ראה גם יחידות מרחק באסטרונומיה). היכולת למדוד מיקום מדויק של שני המרכיבים יחד עם מדידת המהירות הרדיאלית של המררכיב הבהיר מאפשרת חישוב מדויק של המסה של כל אחד מהמרכיבים. לסיריוס A מסה גדולה פי 2.02 ממסת השמש בעוד שהמסה של סיריוס B גדולה רק במקצת מזו של השמש.

יש להדגיש כי בעוד צילומים באור נראה מראים כי מרכיב A בהיר הרבה יותר ממרכיב B, המצב מתהפך בצילומים שנעשים בקרינת X. בגלל הטמפרטורה הגבוהה שלו, סיריוס B פולט הרבה יותר קרינת X מאשר סיריוס A (ראו: קרינת גוף שחור).

מדידות ספקטרוסקופיות של סיריוס A הראו כי הוא מסתובב סביב עצמו במהירות נמוכה, כ-16 ק"מ לשנייה בקו המשווה. תכונה זו שונה מאוד מזו של רוב הכוכבים מסוג A; אלה מסתובבים סביב עצמם כך שהמהירות בקו המשווה מגיעה לכמה מאות ק"מ לשנייה - יתכן שאנו רואים את סיריוס מכיוון קרוב לציר הסיבוב העצמי.

היסטוריה

פסל של אטלס המחזיק את כל העולם על כתפו, שמשוייך למשפחת פארנסה (Farnese) והמוצג כיום במוזיאון בנאפולי, כף ידו של אטלס מונחת מעל לראשו של הכלב הגדול, שם ניתן בבירור להבחין בקרני האור היוצאות מסיריוס, בהיר כוכבי הרקיע. הפסל הוא העתק רומי מהמאה השניה לספירה, על-פי מקור יווני שנוצר כ-400 שנים קודם לכן.

בהירותו הרבה של סיריוס גרמה לכך שהוא ייכלל במיתולוגיות של אומות רבות (ראה בהמשך). החיבורים הראשונים של האסטרונומים, כגון האלמג'סט של תלמי מאלכסנדריה, מזכירים אותו על-פי מיקומו השמימי. תלמי מציין את סיריוס ככוכב חשוב, שצרוך להיות מסומן ראשון על כל גלובוס כוכבים שהאסטרונום יוצר.

בפסל של אטלס המחזיק את כל העולם על כתפו, שמשוייך למשפחת פארנסה (Farnese) והמוצג כיום במוזיאון בנאפולי, כף ידו של אטלס מונחת מעל לראשו של הכלב הגדול, שם ניתן בבירור להבחין בקרני האור היוצאות מסיריוס, בהיר כוכבי הרקיע. הפסל הוא העתק רומי מהמאה השניה לספירה, על-פי מקור יווני שנוצר כ-400 שנים קודם לכן.

סיריוס האדום

קטלוג הככובים המפורסם של תלמי, האלמג'סט שהוזכר כאן, מציין את סיריוס עם המאפיין היווני "איפוקירוס" (Ippokiros) יחד עם כוכבים אחרים (בטלג'ז, אנטארסת אלדברן, ארקטורוס ופולוכס. כל הכוכבים הללו נראים כיום אדומים או כתומים, מלבד סיריוס.

חוקרים של השפה היוונים העתיקה מציינים שזהו מאפייו של צבע שהוא "כמעט אדום", כצבע יין רוזה. מכאן, ומעוד מציינים של סיריוס בעת העתיקה, מסיקים החוקרים שסיריוס נתפס ככוכב אדום או אדמדם החל מהמאה ה-4 לפנה"ס ולפחות עד המאה ה-5 לס"פ. נזכיר כי סיריוס נראה כיום לבן. העדויות שמתפרשות כצבע אדום באות מיצירות ספרותיות שונות, כגון ציון ב-"איליאדה" של הומרוס שהשריון של אכילס מבריק כברקו של סיריוס. כיוון שהשריון שלבשו הלוחמים באותם הימים היה עשוי נחושת, מסיקים כי מדובר בברק סיריוס שהוא אדום. ציונים של צבע אדום באים רק מאזור הים התיכון; בכתבים סינים עתיקים אין לסיריוס צבע מסוים, אלא מגוון צבעים, או צבעים שמתחלפים.

במשך השנים היו נסיונות רבים להסביר איך יכול כוכב להיראות אדום בתקופה מסוימת אך להיות לבן היום. הסברים אלה התחלקו לשני סוגים: כאלה שהניחו תופעה אסטרונומית שגרמה למערכת סיריוס להיראות אדומה, וכאלה שהניחו תופעה באטמוספרה של כדור הארץ ו\או במועד התצפית כדי להסביר זאת.

הסברים מהסוג הראשון, שהוצאו בשנות ה-70 של המאה הקודמת, הציעו כי סיריוס B, הננס הלבן, היה ענק אדום כאשר תלמי ואחרים דיווחו על הצבע האדום של המערכת. הסברים אלה אינם קבילים מאז שנמדדה הטמפרטורה של הננס הלבן. זו כעת רק כ-25000 קלווין ולננס לבו דרושים כ-170 מיליוני שנים כדי להתקרר לטמפרטורה זו.

הסברים אסטרונומים אחרים מחייבים קיום ענן של חומר בינכוכבי בקוו הראיה אל סיריוס, שגרם, כתוצאה מהאדמת אור, להפיכת צבע המערכת לאדום מבלי לגרום לכוכב להיות חיוור מידי. אפשרות זו אינה סבירה ואין לה תימוכין תצפיתיים. אפשרות אסטרופיסית אחרת היא קיום מרכיב שלישי במערכת של סיריוס שמתקרב לפעמים מאוד לאחד הגופים. התקרבות כזו יכולה לקרוע חלק מחומר המרכיב השלישי וזה יכול ליצור מסך קצר-חיים להאדמת סיריוס. גם לכך לא נמצא רמז בתצפיות שבוצעו לעבר מערכת סיריוס.

ההסברים מהסוג השני מייחסים את הצבע האדום של סיריוס למועד הזריחה ההליאקלית שהוזכרה קודם, כלומר לרגע מיוחד שסיריוס נמצא קרוב מאוד לאופק (ראו: בליעת אור באטמוספרה של כדור הארץ. הבעיה עם הסבר זה היא שתצפיות על סיריוס בעת זריחה או שקיעה לא מראים תופעה כזו, כפי שכל אחד יכול לבדוק.

הבטים של התפתחות כוכבים

שנים נחשב סיריוס כחבר ב-"חבורה הנעה" של הדובה הגדולה (Ursa Major Moving Group). "חבורה נעה" הוא שם לקבוצה של כוכבים המראים תנועה מאד דומה בחלל. כדי לדעת מה היא התנועה האמיתית של כוכב במרחב התלת-ממדי יש למדוד הן את המהירות הרדיאלית (בק"מ לשנייה, עפ"י אפקט דופלר) והן את התנועה העצמית (proper motion) של הכוכב ביחס לכוכבי רקע. מרכיב זה של התנועה, יחד עם ידיעת המרחק לכוכב, נותן את מרכיב המהירות שניצב לקו הראייה ממערכת השמש. בגלל הדמיון הרב בכל מרכיבי התנועה, חושבים כי כוכבים אלה נוצרו יחד, מאותו ענן של חומר בינכוכבי.

מחקרים של סוף המאה ה-20 הראו כי גיל המערכת הכפולה של סיריוס קטן מזה של רוב כוכבי החבורה הנעה של הדובה הגדולה; בעוד שכוכבי החבורה בני כחצי מיליארד שנים, הגיל של סיריוס אינו עולה על 320 מיליוני שנים. מכאן שסיריוס נלכד כחבר בחבורה, או נע בכיוון דומה באקראי, מבלי להיווצר יחד עם כוכביה. דבר דומה, דרך אגב, קרה לשמש עצמה, שגילה כ-5 מיליארדי שנים אך תנועתה בחלל דומה לזו של כוכבי החבורה.

אין עדיין מודל מספק שיסביר את היווצרות המערכת של סיריוס A ו-B בצורה שלמה. הבעיות נובעות מהיות הננס הלבן אחד המסיבים בסוג זה של כוכבים, בגלל שהכוכב הבהיר סיריוס A מראה קווים ספקטרלים מוגברים של מתכות באטמוספירה שלו, ובגלל שהמסלול של הננס הלבן סביב סיריוס A הנו אליפטי. בדרך כלל, אפשר להסביר את שכיחות המתכות בכוכב חבר במערכת זוגית ע"י תהליך של העברת חומר מהכוכב שעכשיו הוא ננס לבן אל בן-זוגו, כאשר הננס הלבן היה בשלב "ענק אדום". העברת חומר יכולה להתרחש אם שני כוכבים קרובים מספיק זה לזה - אך בני הזוג במערכת של סיריוס הינם רחוקים מדי זה מזה.


סיריוס בדתות ואמונות

מיתולוגיה

במצרים העתיקה שימש סיריוס כסמן לבוא ההצפות של נהר היאור, הנילוס. כהני הדת של מצרים שמו לב שסיריוס מפסיק להיראות בשמיים לתקופה של כ-70 ימים. הסיבה לכך היא תנועת כדור הארץ סביב השמש, שנראית מהארץ כאילו השמש נעה בשמיים בין הכוכבים במגמה ממערב למזרח. תנועה זו של כמעלה ליממה משנה את מגוון הכוכים ששוקעים זמן קצר לאחר שקיעת החמה, או את אלה הזורחים מעט לפני זריחת החמה. זאת כיוון שאור השמש אינו מאפשר ראיית כוכבים בשעות היום. סיריוס היה כה חשוב למצרים הקדמונים שהם קבעו את משך תהליך החניטה ל-70 ימים בדיוק, למרות שניתן לסיים אותו קודם לכן.

היום בו סיריוס זורח זמן קצר לפני זריחת החמה, אירוע שמכולה "זריחה הליאקאלית", הקדים בכמה ימים את מועד ההצפות של הנילוס. ידיעת מועד ההצפות היה חיוני למצרים בעת העתיקה, כיוון שזה הודיע להם מתי יש לזרוע של שדותיהם. כך הבטיחו הם השקייה במועד של השדות, שאף כוסו בבוץ עשיר במינראלים שמי היאור הביאו. ההצפות הביאו "חיים" אל המדבריות שליד הנילוס וכך נקשר סיריוס גם באמונה של החיית המתים.

סיריוס נקשר אל האלה איסיס (Isis), שיחד עם האל אוסיריס (Osiris) ובנם הורוס (Horus) יצרו "שילוש קדוש" למצרים העתיקים.

ביוון העתיקה וגם ברומי חשבו כי הופעתו של סיריוס בשמיים, לאחר תקופה בה הוא לא נראה כלל, גורמת לחום כבד שמביא אפילו לשגעון של כלבים.

סיריוס והדוגון

במחצית הראשונה של המאה ה-20 חקר זוג אנתרופולוגים צרפתיים, גריו (Griaule) ודיטרלן (Dieterlen), את שבט הדוגון (Dogon) במרכז אפריקה. הם פרסמו את ממצאי מחקריהם במאמרים מדעיים וגם בספר "השועל החיוור" (Le Renard Pale). בספר זה הם מביאים את אמונות הדוגון לגבי מערכת האלים נושאי אמונותיהם ומזה מתברר כי על פי העדויות שהאנתרופולוגיה אספו, סיריוס ממלא תפקיד נכבד וחשוב במערך השמימי. בפרט, זקני הדוגון ידעו לספר לאנתרופוליגום הצרפתיים כי לסיריוס יש בן-זוג המקיף אותו מידי חמישים שנה, ושבן-הזוג הוא גוף צפוף ביותר. כיוון שסיריוס B אינו ניתן לצפיה בעין אלא שדנדרש שימוש בטלסקופ, וגם כיוון שהדוגון חיו כנראה בבדידות עד למאה ה-20, אמונות אלה נחשבו מיסתוריות ומשונות. הסופר האמריקאי והפופולרזטור של האנטרופולוגיה רוברט טמפל (Temple) סיכם את ממצאים של גריול ודיטרלן בספר "המיסתורין של סיריוס" (Sirius Mysteries), שראה אור במספר מהדורות. בספר זה נותן טמפל הסבר מפתיע לידיעות הדוגון לגבי סיריוס: הם קיבלו את המידע מהמצרים העתיקים, שקיבלו זאת מחוצנים שביקרו על כדור הארץ וקידמו את המין האנושי במיוחד באזור מזרח הים התיכון.

מבחינה מדעית, קשה לאמץ את הסברו של טמפל למידע שאספו גריו ודיטרלן מהדוגון. סביר יותר שמדובר בהעברת מידע בשלב מאוחר הרבה יותר. אפשרות סבירה לכך היה בעת ביקור משלחת אסטרונומים צרפתיים שהגיעו לאזור הדוגון כדי לצפות בליקוי חמה שהתרחש ב-1893. יתכן כי הנוכחות של עשרות לבנים, עם צינורות ארוכים שמראים את טבעות שבתאי וירחיו של צדק הרשימו כה חזק את הילידים, עד שחלק מהסיפורים על תגליות חדשות במדע, כגון בן-הזוג של סיריוס, נכנסו למיתולוגיה של הדוגון.

מחקר מאוחר יותר, של האנתרופולוג הבלגי ואן בק (van Beek), שהתבצע בשנות ה-80 של המאה ה-20, הראה כי הדוגון של עכשיו אינם רואים בסיריוס גרם שמימי מיוחד. משמע שמעבר הידע של סוף המאה ה-19 היה קצר-חיים ולא השתרש בתודעה הקולקטיבית של הדוגון.

סיריוס ואמונות ה-New Age

הספר של טמפל שהוזכר למעלה, והטענות שבו כי חוצנים ממערכת סיריוס ביקרו בכדור הארץ, גרמו להתענינות רבה במערכת סיריוס על-ידי אנשים שמחפשים חיזוקים עצמיים ע"י יצורים מהחלל החיצון. אמונות אלה הביאו לאסונות, בדוגמת ההתאבדות המוניות של בני הכת "מקדש מסדר השמש" (Order of the Solar Temple) בעשור האחרון של המאה ה-20, בו מצאו את מותם או נרצחו כמאה מאמינים ברחבי העולם. הם האמינו כי בהתאבדותם נשמותיהם יעברו לכוכב סיריוס, שם יחיו חיים חדשים.


ראו גם

הרצאות וידאו

קישורים חיצוניים

ספרות מקצועית


מחברים


נח ברוש